אני מרגישה מחוייבות לתת עדות לסמינר בו השתתפתי בתחילת השנה האזרחית בנוה שלום. זו היתה חוויה משמעותית מכדי למלל במילים. הבאתי גם עדויות ממשתתפים אחרים בסמינר. אקדים עם כמה מילים על אמת ופיוס. י
ועדת האמת והפיוס שהוקמה ע"י ממשלת דרא"פ בתום משטר האפרטהייד, הייתה ועדה שבפנייה התוודעו אנשים משני הצדדים על הפשעים שקיימו או שקויימו נגדם במהלך האפרטהייד. פיסות של אמת הוצפו לאור. מידע לגבי גורלות נאמרו ונרשמו. תהליך היטהרות זה נתן מנוח אם לא פיצוי לשיקום נשמות מיוסרות משני הצדדים. ועדת האמת והפיוס נדדה בכל דרום אפריקה. מה שקרה בישראל במהלך הסמינר לששה ימים הרגיש לי דומה ואחר, בסדר גודל זעיר אנפין א-פוליטי, משמעותי באופן דומה מבחינה אנושית. ב
ניקולאס יאני מאנגליה: ב
ב"במשך שישה ימים בזמן השנה האזרחית החדשה, 200 איש מישראל, גרמניה, יוון, שוויץ, ספרד וארה"ב התקבצו לריטריט עם המורה הרוחני תומאס האבל. בעוד הקבוצה אזרה כוחות, ליבת הימים סבבו סביב העלת רגשות ערומים יותר ויותר בהקשר לשואה, אל פני השטח. בלי "להיות נחמדים" ובלי "לסלוח", אלא העוז להיות בנוכחות מלאה עם הרגשות, להאזין ולהרגיש עד הסוף....אנחנו הבנו איך זה מרפא את המרחב הקולקטיבי ושאלמלא יותר ויותר עבודה מהסוג הזה , שואה עלולה לקרות בשנית." י
יוהכין כריסטופר ווינלט מגרמניה:ב
ב"זה עתה חוויתי את החוויה המרפאה ביותר בחיי. בריטריט סילווסטר פגשתי אנשים מכל העולם. יהודים ונוצרים, ישראלים וגרמנים, נשים וגברים. צחקנו יחד ובכינו יחד. ביום השני שיתפנו בהקשר לשואה, מה שהוביל אותי לחווית מפתח עבורי. האשה, ששרדה את השואה, הביטה בי ונתנה בי מבט אוהב: בי, שנולדתי למשפחה גרמנית ונאבקתי בכך כה רבות. מפגש זה ועוד רבים אחרים עוררו בתוכי נקודה רדומה, חסרת תחושה שאחזה בי מאז ששמעתי כנער לראשונה על טרור הנאצים. זו הפעם הראשונה מאז שהנני יכול להרגיש את הכאב, כמו גם את הריפוי ולהרגיש שוב. אני שולח לה את אהבתי, כמו גם לאיש מניו יורק, לאשה מירושלים, לבחור משוויץ. כולם כאחד שיתפו את רגשותים וזה נפלא: אנו במסע אחד אל תוך הצל, צוללים לאור. אני מרגיש כה אנושי ומחובר."י
בת לניצולת שואה, פלטה זעקת כאב שפילח את החלל. זעקת רגש טהור שנמלט מפיה. הרגשתי את הזעקה שלה כאנרגיה העוברת בתוכי ומרסקת כל מחסום. מיד נבקע מחסום הרגש בי ובכיתי. היא החלה לדבר, גוללה את סיפורה: התאבלה על ילדות בצל אם שסבלה מדיפרסיה מנוונת. הרגשתי את הכאב שלי מדבר מגרונה, חווית חיים אחרת אך הכאב זהה. האמפטיה והחמלה שחשתי למשמע העדויות גרמו לי למרר בבכי. הרגשתי היזדהות מלאה לכאב שדובר, כאב של נסיונות חיים כה שונים משלי אך התהליך אוניברסלי אנושי אחד. לא אחת הרגשתי שהסיפורים מהדהדים את סיפור האובדן וההתעוררות האישי שלי. הזדהות עם סיפורים כה רבים ומגוונים שבקעו מפיות מתרבויות ושפות שונות, הפגיש אותי עם אמת מיסטית אחת: עבור כולנו כמקשה אחת, זהו מסע נשמתי. כל אחד וחלקו הוא. והשואה ממשיכה להיות כצל הנח ונע בתת המודע הקולקטיבי שלנו. י
תומאס האבל הסב את תשומת ליבינו להיותינו כלי, כקבוצה. סוג של מיכל אנרגטי עוצמתי המאפשר הכלה לעוצמות רגשיות. התבהר לי שלהיות בנוכחות של מאתיים זוגות רגליים מעוגנות, מקורקעות באדמה, מאתיים לבבות קשובים וערים, עם נוכחות מלאה, מאפשר לעוצמות עזות של רגש לעבור דרכי ולנוע. רגש טהור. אנרגיה. גלים על גבי גלים עצומים של כאב עברו דרכי. נכנסתי לאגם שחור של מרה שחורה ויכולתי לשהות בו יומיים. הרצון לברוח שמתעורר תמיד עם הגישה לכאב הפעם לא עלה. וחלק ממני התרפה. הרפה ממני. ובתהליך הבנתי רבות על עצמי, שקצרה היריעה.י
בימים האלה צללתי לעומק שלא ניתן להאיר לבד. בכי וצער עלו ממעמקיי. עומקו ורוחבו האינסופי של הכאב, מאיים להטביע. זו ימת המרה השחורה, ימה של צער עמוק, של קושי וסבל וכאב רגשי בלתי נתפס ועד עתה היה עבורי בלתי יתואר במילים. שאסרתי על עצמי מלגשת אליו כלל. שתכליתו היתה בעיניי כליון. ויכולתי לשהות שם, בשקט מול עצמי, במלאות ובנוכחות. יֿ
אחרי יומיים של התייפחות ובכי והקשבה מלאה של לב, ריכוז מאומץ ונוכחות אנרגטית הרגשתי שאני נהיית חולה. בערב השני נהיה לי קר בגוף. מנוזלת. גרון כואב מבכי. בלילה קדחתי. התעוררתי לסירוגין חולה. הרשתי לגלים על גבי גלים של צער לשטוף את התאים של גופי והנה התוצאה: מחלה. חזרתי לישון. בבוקר התעוררתי חלשה. בהחלטה של שימור עצמי החלטתי למדר. להתרחק מהימה, אל הקו האדום שלא עוברים אותו. ובאותו היום השלישי לשיח על השואה, נשארתי מחוץ למעגל. פיזית הייתי שם, אבל רגשית התנתקתי. בלי שיתוף של הרגש נהייתי שיפוטית וצינית למתרחש. הרגשתי את עצמי לא שייכת. בתוך הישיבה, בתוך ההאזנה התחלתי לנקר. נרדמתי לסירוגין. עיניים נעצמות. במקום לישון בסדנה, עזבתי את האולם. כשהגעתי לחדר במטרה לישון מצאתי את עצמי לחלוטין ערה. כמו יצאתי מההשפעה המסממת של הקושי והכאב. קרו שני דברים מדהימים: האיפשור לשהות בתוך הרגש ללא שיפוט, ללא ציפיות, פשוט להיות, לאורך זמן. כמו גם הבנת הגבולות שלי, החוזק שלי ויכולת הככלה שלי שם. ב
ערב ראש השנה האזרחית נחגג במסיבת ריקודים. התנועה היא שפת הרגש השגורה בי ודרכה אני מבטא את עצמי. אז רקדתי. המפגש בריקוד עם נוכחות מלאה, עם אינטנסיביות רגשית, תנועתית, ברגע עכשווי עם עצמי, עם אחרים, עם הביחד - מרפא. המזור לנשמה ולגוף שלי הינו הריקוד. זה היה תהליך היטהרות והתנקות. בשלוש וחצי לפנות בוקר, בצינת החורף, הרגשתי את גופי חם. חי. מלא באנרגיות חיים, באהבה. הודיה. כאילו השלתי מעליי שכבות עור מיותרות, פרי שהבשיל ושקליפותיו נשרו. ב
מפגש כנה עם אנשים יכול לתקן עיוותים על גבי עיוותים של תפיסות וגילגולי חיים. בשיחה ובהקשבה. במדיטציה, במגע. בשירה ובריקוד. מצאתי את השבט שלי. והפעם לא היה לנו במשותף דבר מלבד אנושיותו. נולדה בי תקווה עצומה שיש מלאכים ביננו והודיה גדולה על הזכות להיות חלק מאירוע ריפוי משמעותי זה. ״האוניברסלי חייב להתחבר אל האישי, כדי להתגשם בחיינו הרוחניים.״ (ג׳ק קורנפילד, דרך הלב). תהליך ההתפתחות הרוחני שלנו דומה בתכליתו ושונה בפרטיו, הינו אוניברסלי ואישי, קולקטיבי ואינדיוידואלי. י
תומאס האבל על קונפליקט: ב
ב "אבולוציה לעיתים זקוקה לקונפליקט. אבולוציה לפעמים זקוקה למתיחות על מנת לבצע קפיצה. בימי חיינו אנו מגיעים שוב ושוב לסוג של פרשת דרכים - כשאפשרות אחת היא להתפתח ממתיחות להרס, בעוד האפשרות השניה היא להתפתח ממתיחות ליצירתיות. אחריותינו לגלות מתי אנו במתיחות שעדיין נחשבת יצירתית והתבונה לדעת מתי זו הופכת הרסנית ומצריכה שינוי." ב
ועדת האמת והפיוס שהוקמה ע"י ממשלת דרא"פ בתום משטר האפרטהייד, הייתה ועדה שבפנייה התוודעו אנשים משני הצדדים על הפשעים שקיימו או שקויימו נגדם במהלך האפרטהייד. פיסות של אמת הוצפו לאור. מידע לגבי גורלות נאמרו ונרשמו. תהליך היטהרות זה נתן מנוח אם לא פיצוי לשיקום נשמות מיוסרות משני הצדדים. ועדת האמת והפיוס נדדה בכל דרום אפריקה. מה שקרה בישראל במהלך הסמינר לששה ימים הרגיש לי דומה ואחר, בסדר גודל זעיר אנפין א-פוליטי, משמעותי באופן דומה מבחינה אנושית. ב
ניקולאס יאני מאנגליה: ב
ב"במשך שישה ימים בזמן השנה האזרחית החדשה, 200 איש מישראל, גרמניה, יוון, שוויץ, ספרד וארה"ב התקבצו לריטריט עם המורה הרוחני תומאס האבל. בעוד הקבוצה אזרה כוחות, ליבת הימים סבבו סביב העלת רגשות ערומים יותר ויותר בהקשר לשואה, אל פני השטח. בלי "להיות נחמדים" ובלי "לסלוח", אלא העוז להיות בנוכחות מלאה עם הרגשות, להאזין ולהרגיש עד הסוף....אנחנו הבנו איך זה מרפא את המרחב הקולקטיבי ושאלמלא יותר ויותר עבודה מהסוג הזה , שואה עלולה לקרות בשנית." י
יוהכין כריסטופר ווינלט מגרמניה:ב
ב"זה עתה חוויתי את החוויה המרפאה ביותר בחיי. בריטריט סילווסטר פגשתי אנשים מכל העולם. יהודים ונוצרים, ישראלים וגרמנים, נשים וגברים. צחקנו יחד ובכינו יחד. ביום השני שיתפנו בהקשר לשואה, מה שהוביל אותי לחווית מפתח עבורי. האשה, ששרדה את השואה, הביטה בי ונתנה בי מבט אוהב: בי, שנולדתי למשפחה גרמנית ונאבקתי בכך כה רבות. מפגש זה ועוד רבים אחרים עוררו בתוכי נקודה רדומה, חסרת תחושה שאחזה בי מאז ששמעתי כנער לראשונה על טרור הנאצים. זו הפעם הראשונה מאז שהנני יכול להרגיש את הכאב, כמו גם את הריפוי ולהרגיש שוב. אני שולח לה את אהבתי, כמו גם לאיש מניו יורק, לאשה מירושלים, לבחור משוויץ. כולם כאחד שיתפו את רגשותים וזה נפלא: אנו במסע אחד אל תוך הצל, צוללים לאור. אני מרגיש כה אנושי ומחובר."י
בת לניצולת שואה, פלטה זעקת כאב שפילח את החלל. זעקת רגש טהור שנמלט מפיה. הרגשתי את הזעקה שלה כאנרגיה העוברת בתוכי ומרסקת כל מחסום. מיד נבקע מחסום הרגש בי ובכיתי. היא החלה לדבר, גוללה את סיפורה: התאבלה על ילדות בצל אם שסבלה מדיפרסיה מנוונת. הרגשתי את הכאב שלי מדבר מגרונה, חווית חיים אחרת אך הכאב זהה. האמפטיה והחמלה שחשתי למשמע העדויות גרמו לי למרר בבכי. הרגשתי היזדהות מלאה לכאב שדובר, כאב של נסיונות חיים כה שונים משלי אך התהליך אוניברסלי אנושי אחד. לא אחת הרגשתי שהסיפורים מהדהדים את סיפור האובדן וההתעוררות האישי שלי. הזדהות עם סיפורים כה רבים ומגוונים שבקעו מפיות מתרבויות ושפות שונות, הפגיש אותי עם אמת מיסטית אחת: עבור כולנו כמקשה אחת, זהו מסע נשמתי. כל אחד וחלקו הוא. והשואה ממשיכה להיות כצל הנח ונע בתת המודע הקולקטיבי שלנו. י
תומאס האבל הסב את תשומת ליבינו להיותינו כלי, כקבוצה. סוג של מיכל אנרגטי עוצמתי המאפשר הכלה לעוצמות רגשיות. התבהר לי שלהיות בנוכחות של מאתיים זוגות רגליים מעוגנות, מקורקעות באדמה, מאתיים לבבות קשובים וערים, עם נוכחות מלאה, מאפשר לעוצמות עזות של רגש לעבור דרכי ולנוע. רגש טהור. אנרגיה. גלים על גבי גלים עצומים של כאב עברו דרכי. נכנסתי לאגם שחור של מרה שחורה ויכולתי לשהות בו יומיים. הרצון לברוח שמתעורר תמיד עם הגישה לכאב הפעם לא עלה. וחלק ממני התרפה. הרפה ממני. ובתהליך הבנתי רבות על עצמי, שקצרה היריעה.י
בימים האלה צללתי לעומק שלא ניתן להאיר לבד. בכי וצער עלו ממעמקיי. עומקו ורוחבו האינסופי של הכאב, מאיים להטביע. זו ימת המרה השחורה, ימה של צער עמוק, של קושי וסבל וכאב רגשי בלתי נתפס ועד עתה היה עבורי בלתי יתואר במילים. שאסרתי על עצמי מלגשת אליו כלל. שתכליתו היתה בעיניי כליון. ויכולתי לשהות שם, בשקט מול עצמי, במלאות ובנוכחות. יֿ
אחרי יומיים של התייפחות ובכי והקשבה מלאה של לב, ריכוז מאומץ ונוכחות אנרגטית הרגשתי שאני נהיית חולה. בערב השני נהיה לי קר בגוף. מנוזלת. גרון כואב מבכי. בלילה קדחתי. התעוררתי לסירוגין חולה. הרשתי לגלים על גבי גלים של צער לשטוף את התאים של גופי והנה התוצאה: מחלה. חזרתי לישון. בבוקר התעוררתי חלשה. בהחלטה של שימור עצמי החלטתי למדר. להתרחק מהימה, אל הקו האדום שלא עוברים אותו. ובאותו היום השלישי לשיח על השואה, נשארתי מחוץ למעגל. פיזית הייתי שם, אבל רגשית התנתקתי. בלי שיתוף של הרגש נהייתי שיפוטית וצינית למתרחש. הרגשתי את עצמי לא שייכת. בתוך הישיבה, בתוך ההאזנה התחלתי לנקר. נרדמתי לסירוגין. עיניים נעצמות. במקום לישון בסדנה, עזבתי את האולם. כשהגעתי לחדר במטרה לישון מצאתי את עצמי לחלוטין ערה. כמו יצאתי מההשפעה המסממת של הקושי והכאב. קרו שני דברים מדהימים: האיפשור לשהות בתוך הרגש ללא שיפוט, ללא ציפיות, פשוט להיות, לאורך זמן. כמו גם הבנת הגבולות שלי, החוזק שלי ויכולת הככלה שלי שם. ב
ערב ראש השנה האזרחית נחגג במסיבת ריקודים. התנועה היא שפת הרגש השגורה בי ודרכה אני מבטא את עצמי. אז רקדתי. המפגש בריקוד עם נוכחות מלאה, עם אינטנסיביות רגשית, תנועתית, ברגע עכשווי עם עצמי, עם אחרים, עם הביחד - מרפא. המזור לנשמה ולגוף שלי הינו הריקוד. זה היה תהליך היטהרות והתנקות. בשלוש וחצי לפנות בוקר, בצינת החורף, הרגשתי את גופי חם. חי. מלא באנרגיות חיים, באהבה. הודיה. כאילו השלתי מעליי שכבות עור מיותרות, פרי שהבשיל ושקליפותיו נשרו. ב
מפגש כנה עם אנשים יכול לתקן עיוותים על גבי עיוותים של תפיסות וגילגולי חיים. בשיחה ובהקשבה. במדיטציה, במגע. בשירה ובריקוד. מצאתי את השבט שלי. והפעם לא היה לנו במשותף דבר מלבד אנושיותו. נולדה בי תקווה עצומה שיש מלאכים ביננו והודיה גדולה על הזכות להיות חלק מאירוע ריפוי משמעותי זה. ״האוניברסלי חייב להתחבר אל האישי, כדי להתגשם בחיינו הרוחניים.״ (ג׳ק קורנפילד, דרך הלב). תהליך ההתפתחות הרוחני שלנו דומה בתכליתו ושונה בפרטיו, הינו אוניברסלי ואישי, קולקטיבי ואינדיוידואלי. י
תומאס האבל על קונפליקט: ב
ב "אבולוציה לעיתים זקוקה לקונפליקט. אבולוציה לפעמים זקוקה למתיחות על מנת לבצע קפיצה. בימי חיינו אנו מגיעים שוב ושוב לסוג של פרשת דרכים - כשאפשרות אחת היא להתפתח ממתיחות להרס, בעוד האפשרות השניה היא להתפתח ממתיחות ליצירתיות. אחריותינו לגלות מתי אנו במתיחות שעדיין נחשבת יצירתית והתבונה לדעת מתי זו הופכת הרסנית ומצריכה שינוי." ב
RSS Feed