ריקוד ומלחמה

אתמול ילדי הקייטנה וילדי הגן במושב התמקמו בבית העם סמוך למרחב המוגן של הישוב. מפליא אותי לשים לב איך היחס שלי משתנה בהתאם לתנאים... במצב אחר הייתי מרגישה מקורבנת ש"דפקו" אותי: אכלו לי שתו לי לקחו לי... את המקום שלי...יעני "שלי". י

והנה תחת מודעות מורחבת מעט יותר נפתחה אפשרות של להכניס אל המרחב מצב החדש. וממש כמו בהזמנה למיקוד של יולי..."הכל קצת אחרת" כך גם השיעור היום. הילדים הוזמנו להצטרף לשיעור. ההתרגשות שלהם היתה גדולה. הבנים חששו ממצבי מבוכה וסייגו את האפשרות... בתוך המיקוד שהגשתי הדגישו שאסור לצחוק אחד על 
השני אם לא מצליחים איזה תנועה. י
השיעור הרגיש שמח יותר. קהילתי...רק במובן יותר רחב ומגוון. ילדים נכנסו ויצאו במהלך השעה. בלי להפריע. נהיו חלק מהמרחב המשותף. הציצו. הסתקרנו. תחת תנאים אחרים הייתי מקפידה עליהם ועכשיו...מה פתאום! י

התנועות קיבלו מימד אחר...מכל תלמידיי השכלתי: למדתי קצת ברייקדאנס: איך להעמד על הכתף והראש. זזנו. בעטנו. ניערנו. שיקשקנו. זרמנו. רקדנו. יחד. אין מה להגיד, עיתות שכאלה מאפסים אל הלב ואל אמת שבתוכה הכל אפשרי... מהלב. בלי הפרדות. לא גיל. לא מגדר. לא יכולת. פשוט חוויה אחת משותפת. רק קצת להרחיב את המיינד...לשנות פרספקטיבה. י